שייט בדלתת מקונג

הזמנו מקום באוטובוס לעיירה קאן טה – שם קבענו עם רובי שתיקח אותנו ליום סיבוב בסירתה הקטנה. הגענו למעין תחנה מרכזית עם ערב. התקבלנו לאוטובוס בנזיפה וכעס גדול של הנהג... לא ידענו שאנחנו על אוטובוס שינה – סליפר – ועלינו לחלוץ נעליים. מידות המיטות והמעברים מותאמים לויאטנמים... כך שמצאתי את עצמי ארוזה על הצד ומחכה שיחלפו ארבעת שעות הנסיעה... הגענו למלון קטן בכדי להניח את הראש לארבע שעות ולהמשיך הלאה.

רובי, לקחה אותנו בחמש בבוקר בסירתה הקטנה אל השוק הצף. ראינו את אנשים שמגיעים מהכפרים באזור עם היבול שקטפו או קנו. המפגש בין הסירות, העברת הסחורות מספינה לספינה והשמש שזורחת ברוגע מעל כל אלו – מראה נפלא. שתינו קפה שנמכר על ידי רוכלת בסירה קטנה עם ערכת קפה. בקרנו במפעל להכנת נודלס, בעסק משפחתי להכנת שוקולד ובבית פרטי שבו הכינו לכבודנו ארוחת צהריים. כעת המשימה לחזור אל סייגון היתה מאתגרת. אנחנו בשלהי חג הטט, אנשים חוזרים לבתיהם. הרבה אנשים.

מצאנו את עצמנו ממתינים עם המונים לאוטובוס. האוטובוס יצא באחור של ארבע חמש שעות... כמה צעירים הציעו לנו אופציה אחרת... לא סליפר אלא אוטובוס פשוט. מאחר ונראה היה שזה פתרון יותר זריז הלכנו על האופציה הזו. מה שלא ידענו זה שאנחנו נקלענו ללוקאל באס. הנהג היה נראה לנו מוזר, האוטובוס נראה לנו במצב ירוד... והמקום שנותר עבורנו היה בספסל האחורי. לא...זה ממש לא היה של המגניבים... זה היה סיוט של ממש – הרגשנו כל תלולית או בור בדרך – והיו כאלו הרבה. כעבור כחמש שעות הגענו לסייגון.

עוזבים את ויאטנם

סייגון – הו צ'י מין סיטי

בכל הטיול, בכל מפגש עם אנשים, תמיד עלה נושא המלחמה. הויאטנמים צרובי זכרון האימים של מלחמת האחים הקשה שפקדה אותם ורבים מהם חוו אותה על בשרם כאשר מישהו מבני משפחתם היה בתוך הקלחת הזו. שמענו סיפור של בחורה שאביה נפצע קשה בימי המלחמה ומי שהציל אותו היה רופא אמריקאי שלא זז ממטתו ורצה לקחת אותו לארה"ב בתוך המלחמה כדי להבטיח לו טיפול טוב. היא אהבה את האמריקאים. פגשנו בחורה שאביה נהרג במלחמה ובזכות זאת היא ומשפחתה קבלו פיסת אדמה... ועוד כהנה וכהנה סיפורים כאשר המאפיין הוא שלצעירים אין טינה כלפי האמריקאים. פניהם לעתיד ומה שהיה בעבר חלף. הסלוגן" נסלח אך לא נשכח" עובד גם כאן.

ובכדי ללמוד מעט על המלחמה בויאטנם מבעד לעיניים מלוכסנות, יש ללכת למקומות שבעיקר הכרנו דרך סרטים. בפעמים רבות ראינו "פריימים" כאילו נלקחו מסרט כזה או אחר. הרבה מאוד מסתובבים עם מדים אמריקאים – משהו שמראה כוח. הרבה אופנוענים חובשים קסדות בצבע ירוק כשרשת הסוואה עוטפת את הקסדה.

לפני כמה שנים ראינו מחזמר בלונדון, מיס סייגון. משהו שנחרט מאוד חזק בזכרוני. סרטי מלחמה כמו צייד הצבאים ובוקר טוב ויאטנם... ועוד. רק כשנמצאים כאן אפשר להבין את הרקע. להבין לאיזו ביצה נכנסו האמריקאים ולהציב סימן שאלה גדול איך ולמה הם נכנסו... כמו כן עולה שאלה איך בני עם אחד נלחמו זה בזה במלחמת אחים מדממת והרגו ופצעו מיליונים.

מוזיאון המלחמה מציג תמונה לא מאוזנת מנקודת המבט של ויאטנם. המראות קשים לעיכול. כלי המלחמה, שיטות העינויים, התמונות - חושפות מראות קשים ומשקפות את העובדה שזו היתה מלחמה קשה ומדממת ולחלוטין מיותרת.

מופע טאדאר

בבית האופרה של סייגון הלכנו שוב לראות מופע של ריקודים ואקרובטיקה. מאוד דומה למה שכבר ראינו בהאנוי, עם אופי קצת אחר. היה קשה להתרכז ברקדנים משום שיבנו קרוב לבימת המופע (במקום טוב) והאוויר הקר שהוזרם לבמה כדי שהרקדנים שרקדו לא יזיעו – הקפיא אותנו.

הריקודים נעשו בליווי מוזיקה חיה והעזרים היו קנים גדולים של במבוקים, סלסלות קלועות של במבוק ועוד כל מיני חפצים שמשמשים את הויאטנמים בחיי היומיום.

קו צ'י טאנל

מערכת סבוכה של מחילות תת קרקעיות באורך של כ-250 ק"מ ששימשו את הויאטקונג בתקופת המלחמה. זו מערכת שהיוותה חלק קטן ממסלול ארוך שהויאטקונג פרץ במעבה הג'ונגלים במטרה להעביר חיילים ואספקה מהצפון לדרום.

היום האזור מהווה חלק מתיירות המלחמה ואלפי אנשים מגיעים לראות את החיים מתחת לאדמה. התנסות קצרצרה (דגש על קצרצרה) שלי ומראה האנשים נכנסים ויוצאים מאיזה פתח קטנטן אחרי מאה מטר ויותר... הותירה אותי עם קוצר נשימה.

בסייגון בקרנו בארמון האיחוד, המקום בו נשיא הדרום חתם על הסכמי הפסקת המלחמה ואיחוד ויאטנם. היכל עם חדרים גדולים ורבים – סוג של ארמון מודרני עם חללים מיותרים. מה שהותיר בי רושם גדול הוא המרתף/מקלט תת קרקעי. רשת של חדרי מלחמה ופרוזדורים שמתוכה נערכה המלחמה. מפות מנויילנות, מכשירי קשר ישנים ועוד כל מיני סממני מלחמה שנותרו בארמון.

בויאטנם הרחובות עמוסים באופנועים – מדיניות המס של הממשל מובילה לכך שהמכוניות יקרות מאוד ולכן אנשים קונים אופנועים ככלי הרכב העיקרי. על האופנועים אפשר להוביל הכל מחמישה בני משפחה עד ציוד לבנייה וסחורות לרוב.

מציאות זו הופכת את חציית הכבישים למשימה בלתי אפשרית. מעצה שקיבלנו ממקומי פשוט יש לעצום עיניים ולהתחיל לחצות. אסור לעצור או לפסוע אחרונית.

מה שהפתיע אותי הוא שבכל כניסה לבית חולצים הויאטנמים את נעליהם... אבל כלאחר כבוד מכניסים את האופנועים לסלון הבית. וכך הריהוט בסלון הוא פגודה קטנה עם אפר של אבותיהם בתוך כלי. ערסל הקשור בין שני קירות החדר ואופנוע. הארוחות מתנהלות בישיבה על הרצפה. בתי הויאטנמיים בנויים באדריכלות הנקראת אדריכלות צינור. בית צר מאוד וארוך. ובחלק הארוך אין אף חלון. ההסבר לכך הוא שבתום המלחמה אנשים שעבדו עם השלטונות קבלו פיסת אדמה. בכדי לאפשר לילדיהם לגור בסמיכות הם פרסו את החלקה וכל אחד קיבל פיסה ארוכה וצרה.

עיקר החיים נעשה מחוץ לבית. המטבחים, הארוחות, גם המנוחה... ניתן לראות ויאטנמים רבים שוכבים להנאתם בתוך ערסלים.

הויאן

אנחנו מגיעים להויאן בעיצומו של חג הטט. ראש השנה הסיני. העיר הויאן לובשת חג. את הטיסה עשינו עם ויאטנמים רבים שלבשו בגדי חג ובידם מתנות לרוב וטסו למשפחות הגרעין שלהם.

התמקמנו במלון השוכן בעיר העתיקה Little Hoian, על אחת מגדות נהר הט'ו בון (Thu Bon), לחופה המזרחי של וייטנאם.

בהוי אן רובע עתיק ובו בתים ישנים, ששימרו את אופים וצבעם הצהוב. מה שמאפיין את העיר, אלו הם הפנסים הסיניים (לנטן) התלויים בכל מקום. מדהים מה שקצת צבע ואור עושים. בזכות הפנסים יש משהו ממש קסום בעיר כשהשמש שוקעת וכל הפנסים נדלקים ברחובות.

שוטטות בערים כאלו היא קסומה בעיני. פשוט ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך חזרה. אבל כדי לחוות את האנשים ועיסוקיהם החלטנו ללכת לסדנא לבניית פנסים סיניים – כאלו התלויים בכל רחבי העיר. מי שעשתה לנו את הסדנה היא "ליידי לנטן" לנטן הוא השם הרשמי של המנורות הללו. ראשית הסדנא החלה בתקלה טכנית קלה. סביב השולחן העגול, העשוי רשת מבמבוק, הונחו כסאות קטנים ונמוכים. אלו הכסאות שעליהם במקרה הטוב, עושים הכל. אם אין כסא קיימת אופציית הכריעה והיא באה לידי ביטוי בכל מקום, בשדה, במסעדות, ברחוב...

לאחר שהבהרתי שאם אשב על כסא כזה במשך כל שעות הסדנא, אאלץ לגשת מיד למסז' ליישור הגב... אצל השכנה ממול, בעלה של ליידי לנטן רץ והביא לנו שני כסאות קונבנציונליים (כמעט).

במבוקים (של עפיפונים), פיסות משי צבעוניות, גדילים ומתלה הפכו תוך כמה שעות לפנסים קסומים. נהננו כמו ילדים בשעת יצירה.

יום אחר הוקדש ללימוד סודות המטבח הויאטנמי.עם בוקר הגיעה אלינו הון. קטנטונת ונמרצת ומלאה בטמפרמנט עם חוש הומור. יזמית של ממש. הקורס נפתח בביקור בשוק ובבחירת מוצרים לארוחה. דגשים על מה טרי, איך בוחרים ירק ופרי, כזה או אחר. בשרים מסוגים שונים וגם מוצרים לצמחונים.

המשך הקורס היה מפגש עם דייגים. עברנו לסירות עשויות במבוק. עגולות כמו סלסלה עגולה. לא האמנתי שאשוט בגיגית הזו, ועוד אהיה שותפה לדיג ולציד סרטנים.

כשכל המוצרים בידנו, פנינו לביתה של הון. כל המשפחה המתינה לנו. הבעל, הוריו והאחים. במטבח המסודר מאוד, קבלנו כיריים וכל אחד בישל בשלבים את הארוחה. וכך במשך כמה שעות טובות, בשלנו ובכל פעם שסיימנו שלב כזה או אחר התיישבנו לאכול. מה שמאוד אהבתי – בכל פעם שהסתיים שלב של הכנה, הסתערו בני המשפחה על המטבח וסידרו וניקו אותו... אני רוצה כזה צוות בבית.

יום נוסף הוקדש לטיול אופניים. את האופניים העלינו על מעבורת שלקחה אותנו לאחד הכפרים הסמוכים מעבר לנהר. רכיבה של כ14 ק"מ בנחת, בתוך הכפרים. עצרנו לראות את הנשים שאורגות מחצלות, אנשים שעושים את יין האורז – שם השקתה "לולה" – המדריכה המקומית שלנו את הקבוצה, לא פלא שאחר כך כולם נסעו בזיג זג... השיא היה כשהיא מזגה לאמיצים יין אורז שנמזג מתוך כלי ששכב בו כבר כמה חודשים נחש ענק קצוץ ראש.

יום נוסף הוקדש לנסיעה מחוץ לעיר.  לאתר שנקרא "בא נא הילס". מתחם שאליו מגיעים ברכבל שנוסע כחצי שעה. נוסע גבוה ורחוק. מעל ג'ונגל סבוך. כשמגיעים למעלה ההר נגלה מראה מדהים. שתי ידיים שנראות כאילו נחצבו בסלע ענק מזדקרות מעלה ועליהן נשען גשר מוזהב שעליו פוסעים אנשים רבים. הידיים הגדולות מגמדות מאוד את האנשים. הקונספט מאחורי המבנה הוא שהידיים הן ידי האלים והן המוליכות את האדם למעשיו... נו טוב, קצת מגלומני לעשות קונסטרוקציה כזו מנקודת מבט אלוהית. האתר ברובו נתון לאיזו השראה צרפתית, נמצא על ההר איזה מבנה מתקופת הצרפתים. באתר מושמעים שנסונים בצרפתית וגן גדול שנראה קצת כמו גני ורסאי מעטר פסל בודהה גדול. שעטנז מוזר של מין שאינו במינו. קרון "פוניקולר" מוליך לעוד נקודה שממנה עולים עוד כעשרים דקות למעין דיסני לנד. האתר הוא תיירותי מאוד והמוני ויאטנמים וסינים עם משפחותיהם כבשו את האתר.

הויאן נחשבת לעיר התופרים והיא ידועה במתפרות הרבות המפוזרות בעיר. לא יכולתי שלא להשתלב בסצנה. הבאתי לתופרות החביבות TWO LADIES (היחידות שעבדו בחגג הטט) חולצה שידעה ימים טובים יותר, אבל אני ממש אוהבת אותה. בחרנו בד, ובקשנו שיכפול של החולצה. הבנות עשו לי ממש קופי ופייסט ושיכפלו לי את החולצה פעמיים, בשני בדים שונים. אז קניתי שתי חולצות וחוויה בלתי רגילה. מסתבר שהן דור שלישי שעוסק בתחום. זהוי משפחה שהסבים וההורים תופרים והבנות לוקחות מידות ומשווקות את הפוטנציאל. זה היה ממש כיף ומשעשע.

נפרדנו מהויאן בצער.

דלאת

טיסה מהאנוי לדלאת

קפצנו קצת דרומה. כאן מחכה לנו אתגר האופנועים. איזיריידר כמו שהוא נקרא כאן. הלילה עבר עלי בפרפורי בטן. מי הויאטנמי שחושב שיצליח להרכיב אותי ויתמודד עם שיווי המשקל ביחד ולחוד (שיווי+משקל)...

בבוקר חיכה לנו בלובי ויאטנמי קטן ומוצק, עליז במיוחד (לדעתי ללא סיבה מיוחדת). הוא הגיע עם עוד אופנוען ושניהם ירכיבו אותנו בזוג. קיבלנו תידרוך עשה ואל תעשה, קיבלנו מגיני בירכיים וקסדות, כאן הבנתי שזה אמיתי, אני באמת הולכת לעשות שלושה ימים רכובים על אופנוע.

יצאנו לדרך. יש משהו קסום ברכיבה על אופנועים, הרוח שמלטפת את הפנים והגוף, החיבור הממשי לטבע ולחוץ. היכולת לעצור במקומות רבים. בסהך הכל כיף גדול, אם כי בסופו של יום רכיבה בן 8 שעות יש שחיקה משהו בישבן ובגב, אבל שווה.

ההתחלנו בתחנת הרכבת הישנה של דלאת, אחת משאריות הצרפתים. תחנת הרכבת הנטושה cremaillere railway ונראה כאילו הוצבה כאן בכדי שתהווה לוקיישן צילום להמוני מבקרים. המשכנו את דרכנו להר המדיטציה. מקום שיש בו מעין אשראם. נפגשנו עם נזיר בודהיסטי חביב שישב איתנו על כוס תה מר מאוד וחלק איתנו את תובנותיו.

מכאן הטיול הפך להיות הרחבת האופקים בתחומים שונים.

ביקרנו בחממה לגידול פטריות וייבושן (פטריות אוזן הפיל).

עצרנו במטעים של עצי קפה ועצי פלפל שחור.

במפעל משי: לטווית חוטי משי מגלמים. לימדתי עשרות פעמים על טוואי המשי. ידעתי היטב את גלגולו של הזחל, הגולם והפרפר, ואיך בסופו של התהליך נוצר חוט המשי. אבל לראות את זה קורה בפועל זה משהו אחר, זה לא רק סיפורים זה אמיתי...

ייצור משי טבעי מתחיל על ידי איסוף הגלמים של טוואי המשי. מרתיחים את הגלמים במים רותחים בעודם בחיים, וכך מאפשרים את פתיחת כל הסיב המצוי בגולם. אם הגלמים בוקעים לפני שהם נאספים ומורתחים, הפרפר היוצא מהם אוכל את הגולם וקורע את הסיבים. חוט משי אחד מופק משמונה סיבים הנשזרים יחדיו. כל פקעת עשויה מסיב באורך של כקילומטר אחד ושוקלת כתשיעית גרם.

יין אורז – הגענו לבית שיש בו מזקקה ליין אורז. בתוספת שמרים לאורז נוצר תהליך תסיסה, התהליך מושלם על ידי בישול החומר ועיבוי האדים למיכל איסוף – זהו יין האורז. בדרך כלל כל המשפחות שיש להן מבשלות יין אורז יש להן ענף צדדי נוסף... ייצור תרופות. בתוך קנקני זכוכית אטומים עם נוזל יין האורז מוכנסים זוחלים לסוגיהם כמו נחשים (קוברה), לטאות, נדלים ועוד. החיות המפחידות הללו מושרות לתקופה ארוכה. מה עושים עם זה? כל נוזל הוא תרופה לחולי ומכאוב.

קפה מסמורים – איך מייצרים זהב מ"קקי".

בכלובים שבחצר ראינו חיה שבין סמור לחתול. כאן מייצרים קפה סמורים. WEASEL COFFEE.

החיות, WEASEL (סמור) שנראות כחתולים גדולים שנתפסו ביער ונכלאו בכלובים, אוכלות את פרי הקפה בקליפתו הקשה, למעשה הן בולעות הכל ואת השאר עושה הטבע במערכת העיכול שלהן, כולל הפרשה החוצה. אנשי החווה שולפים את הקפה מתוך גללי ה"קקי" שוטפים, מחטאים ושולפים את הפולים השלמים להמשך עיבוד. מסתבר שהאנזימים בגוף הסמור משפרים את טעמו של הקפה ומעלים את ערכו ומחירו בעשרות מונים.

חובבי קפה, אניני טעם, שותים את קפה הסמורים, שאלו פולי קפה הנחשבים למשובחים והיקרים ביותר בתבל - 200 דולר לקילו (לעומת 2 דולר לסוגי קפה נפוצים יותר). אגב, סמור אחד, צפוי להניב כ 4 ק"ג פולי קפה בחודש.

 

 

בקרנו במקדש Tập tin:Linh Quang Pagod

במקדש שלושה בודהות מרכזיות שלצידם שתי בודהות נשים עם המון ידיים... רוצה לומר אולי – שאישה מסוגלת לעשות כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת. (פרשנות שלי).

במתחם הפגודה הזו הציבו לעצמם אתגר – לבנות את הבודהה אישה הכי גדולה בויאטנם ואנחנו ראינו את הפסל בהתהוותו – עם הפיגומים זה נראה כמו איור מתוך הספר של גוליבר. הפיגומים נראים כמו מחטים קטנות שנבנו סביב הדמות.

בחצר הפגודה ניצב לו פסל ענק נוסף של בודהה – הפעם הבודהה צוחק. ומה שמוכיח את האמירה – חייך ויחייכו אליך... כל מי שניצב מול הבודהה אינו יכול שלא לעטות על פניו חיוך מאוזן לאוזן.

המשכנו לשעוט על האופנועים, עוצרים בכל פעם שרואים משהו מעניין, כפרים של המקומיים, כפרי דייגים צפים ועוד. הגענו לאגם לאק לייק ובמלון הדרכים היחיד באזור עשינו את הלילה.

הבוקר החל בנסיעה לכפרי המיעוטים, בתים שבנויים על סנדות מוגבהים מהאדמה כאמצעי הגנה מהשטפונות והגאות של האגם הפוקדים את האזור. הסתובבנו בין הבתים וראינו את החיים מבפנים. חזירים וכלבים מגודלים לצרכי מאכל. מדרגות מקנה רחב של במבוק בכניסה לבתים, שדות אורז בחצר האחורית ואנשים שחיים בדלות רבה.

בדרך ראינו לפתע קומביין יחסית מודרני שקצר את שדה האורז. הזרעים – זה למעשה האורז שיעבור תהליך קילוף הקליפה, ניקוי ואריזה - והשיבולים, מאכל לעדרי הבאפלו שנהרו לשדה הקצור.

ראינו שהאנשים שעבדו בשדה עצרו פתאום למראה תזוזה קלה בין שיבולי האורז, חולדה זזה שם. מכת מקל זריזה הממה את החולדה המסכנה שנתפסה בידיים חשופות. וכך לאחר הציד הלכו האנשים כשצרור חולדות אחוזות בזנבן מטולטל בידיהם - מעדן לארוחת החג הקרבה ובאה.

בטיול הזה ראינו ממש את כל שלבי התפתחות האורז מהכנת הקרקע לזריעה ועד האיסוף של האורז הבשל והמוכן.

מה עוד ראינו? מפעל לעשיית בלוקים מאדמת החרסית, הכנת דפי האורז והנודלס וכל זה במפעלים משפחתיים בחצרות הבתים.

מטע עצום של עצי גומי עם צלוחיות המחכות לגומי שניגר מפציעת העץ.

מטעי קקאו. מטעי קשיו – כעת אני מבינה למה מחירו של הקשיו גבוה כל כך, כל אגוז מפוצח ידנית...

סיימנו שלושה ימים של רכיבה. הרחבנו את הלב ואת האופקים. חוויה יוצאת דופן.

טאם קוק ונין בין

עושים את דרכנו לנין בין. כ-10 ק"מ מנין בין עובר נהר דונג-נגו (Ngo-Dong), העובר בין שדות אורז מוצפים שמתוכם מזדקרים "הרים" ענקיים מאבן גיר, מה שמאוד מזכיר את הלונג ביי. שם ההרים הללו הזדקרו מהים וכעת הם מזדקרים משדות האורז. באתר יוצאים לשייט של כשעה וחצי בסירת משוטים מפח קטנה לשני אנשים ושייטת. "הסקיפרית" או יותר נכון הנהגת, היא אישה ויאטנמית מבוגרת שחותרת במשוטים בעזרת הרגליים. במהלך השייט עוברת הסירה במספר מערות שחצבו המים והנהר. בדרך מגיעות סירות נוספות של רוכלות שמבקשות למכור משל"צים...(מה שלא צריך).

לצידי הנהר יש חלקות בוץ מסומנות עם גדר מוטות במבוק סימלית. ובתוכן עשייה שלמה. יש כאלו שמתחכים את האדמה וכאלו ששותלים "בייבי רייס" ואחרים שמכינים את הערוגות... המסלול עובר בשלוש מערות שהמים חצבו בסלעי הגיר העצומים הללו. כמה נחישות, התמדה וכוח נדרשו למים כדי לבקע את הדרך הזו.

את היום סיימנו בהומסטיי Ninh Binh Greenland Homestay

כשמגיעים לאזור העיר נין בין אי אפשר להתעלם מהמגדל המזדקר למרחוק. זוהי פגודה ענקית הנמצאת בשטח פתוח במרחק של כמה קילומטרים מחוץ לעיר... או יותר נכון מתחם הפגודות המוקף בחומת אבן של קילומטרים רבים.

Baidinh Pagoda

זהו אחד ממתחמי הפגודות הגדולים ביותר בעולם, ובתוכו נמצאת גם הפגודה הגבוהה ביותר באסיה- כך אמר לנו המדריך טה בגאווה.

במתחם, המשתרע על פני 700 דונם, מכיל מספר מקדשים מרשימים מאוד ועצומים בגודלם. במקדש Tam The שבקומפלקס ישנם שלושה פסלי בודהה מוזהבים השוקלים 50 טון כל אחד; במקדש Phap Chu ישנו פסל בודהה השוקל 100 טון ושני פעמונים גדולים השוקלים כמה עשרות טונות.

ולבסוף, במעלה ההר של הפגודה מציץ ראש עגלגל של פסל בודהה ענק שרואים עוד מהכניסה למתחם.

המקדש שומר על האסתטיקה העיצובית הוייטנאמית המסורתית עם פינות הקימור והמרזבים של המבניחם שממריאים כלפי מעלה ודומים לזנב עוף החול (תהיתי איך יודעים איך נראה זנבו של עוף החול?). עבודות אמנות ומלאכת יד של אנשים מקומיים נבחרו לעבודת הפיסול והעיצוב של כל הפרטים הנמצאים במקדש.

אל הבודהה היצוק מברונזה מגיעים לאחר שחולפים על פני שלושת המקדשים, שבכל אחד מהם פסלי ענק של בודהה ושל דמויות נוספות. בסך הכל הטיפוס הוא כשל 500 מדרגות. ואכן בקצה המתחם ניצבת לה סטופה גבוהה. (שהיתה סגורה לכבוד חג הטט).

את הדרך להאנוי עשינו כבר על הכביש המהיר - שלא היה מהיר בכלל. בגלל חג הטט הקרב ובא (ראש השנה שלהם) המוני אנשים נוסעים למחוז הולדתם לבלות את החג בחיק המשפחה, ולכן התחושה היא שנתקענו בפקק באזור תל אביב בערב החג...רק פי כמה יותר עמוס ובתוספת מאות ואלפי אופנוענים.

הדרך מפו לונג לנין בין

את הבוקר פתחנו בנסיעה איטית וסקרנית לכל מה שניתן לראות בתוך הכפרים. ובאמת שמעולם לא נתתי דעתי – כשקערת האורז מונחת לפני – מה הוא גלגולו של גרגיר אורז.

בדיוק כמו שלא חשבתי מה הדרך שעושה גרגיר הסוכר שממתיק לי את התה. כשראינו אדי עשן וריח קרמל באוויר הבנו שהגענו לאזור שבו כותשים את קני הסוכר וסוחטים אותם למיכל שמתחת לאדמה. הנוזל החום והמתוק יעבור למיכלי ענק רותחים, שמוסקים על ידי השלף שנותר מהסחיטה. לאחר בישול של 7-8 שעות יוצקים את הנוזל הסמיך למסננת מבד סמרטוטי שהיה בעברו משהו אחר – ולבסוף אורזים את הנוזל הסמיך והצמיגי בשקים. את זה ישלחו למפעל הסמוך שיצור את תהליך ההתגבשות והגרגור.

עוד דבר יפה שנגלה לעינינו הוא מטע של עצי הגומי. עצים רזים וזקופים שמרחוק נראים כמו מטע פשוט לא מרמזים על התופעה המדהימה. בתחתית כל עץ קשורה קערת קוקוס. מעל הקערה ננעץ קנה של במבוק כאילו היה משפך. וכך בכל שנה פוצעים את העץ וגורמים לו "לבכות" וכך השרף נאסף באלפי קערות הקוקוס, נאסף ונשלח למפעל הממשלתי שבאזור להמשך עיבוד הגומי.

יכולנו להוריד מין הצלוחיות פיסות גומי שנותרו והרחנו ריח עז של גמי, בדומה לצמיגים חדשים... וכן, זה אמיתי, כך מתחיל כל צמיג חדש ועוד המון מוצרים שאת דרכם מתחילים מ"דמעה" של עץ.

את הדרך מלווים שדות האורז ומאחר שירדנו מההרים וכאן מזג האוויר יותר חמים, החלו בהליך השתילה של נבטי האורז. בתוך הבוץ עומדים – יותר נכון לומר עומדות – נשים ושותלות בקווים ישרים ובאופן מסודר להפליא את נבטי האורז. זה מה שנקרא "גידולי זווית..."

אם לעיתים שואלים אותי :"נו עובדת קשה?" מהיום אני יודעת את התשובה...

פו לונג

פו לונג היא שמורת טבע גדולה בהרים מערבית לעיר נין בין, מהוה בסיס נרחב לטרקים ומסלולי טיול בנופים מדהימים בין כפרים אוטנטיים. רוב האוכלסיה מקורה משבטים מונגולים ותאילנדים.

את טה Tha, מצאתי בהמלצה באחת מקבוצות הפייסבוק. נאמר עליו שהוא מפו לונג שזוהי שמורה שמעניין לטייל בה והיא לא "התקלקלה" עדיין. אז לאחר משא ומתן ווטסאפי סגרנו איתו. הוא הגיע לקחת אותנו עם נהג. נסיעה של ארבע וחצי שעות מהנוי. עדיין יש לויאטנמים איזו שהיא תמימות – הם יכולים להגיע ולהתחייב מבלי לגבות כסף ומבלי לבקש התחייבות כל שהיא מראש.

את הדרך מהאנוי עשינו בתוך ערפל שמלווה אותנו כבר שבוע ומתעקש שלא להתפוגג. כך שלא התעכבנו מידי. בדרך התברר לנו שנעצור בביתו שנמצא לא הרחק מהעיירה מאי צ'או. כשהגענו התברר שבבית יש אורחים ומסיבה קטנה, הבחור עשה מסיבת חתונה/ארוסין קטנה כשהוא נמצא איתנו בדרכים. עם הגעתנו לבית התקבלנו בסקרנות ובשמחה. פתחו לנו שולחן עם מיני שרצים ובשר ו"סטיקי רייס" מין עוגת אורז דביקה, שהיתה לי טעימה למדי. הצטערתי שלא ידענו מראש שאנחנו חלק מארוע חשוב... היינו מביאים מתנה.

נפרדנו מבני המשפחה אחרי סבב צילומים ארוך... כשאנחנו הכוכבים ולא הזוג שהתארס זה הרגע.

במהלך הנסיעה שמענו קולות נפץ של עצים. גזם של במבוקים וערמות ענק של שלף רימזו על מפעל בחצר פנימית של בית. וכך עצרנו במפעל ביתי שמייצר את הצ'ופ סטיקס. "סווטשופ" במלוא מובן המילה. אנשים שמנסרים את הבמבוקים הענקיים ולבסוף אנחנו מקבלים אותם כמקלות הצ'ופ סטיקס. רק כאשר רואים בעיניים מבינים את משמעות העבודות הקשות הללו שדורשות עבודה סיזיפית, מונוטונית בתת תנאים עם תמורה עלובה – סוג של עבדות.

שדות האורז החלו להתגלות לנו, טרסות מוקפדות. מוצפות במים ונראות כביצה קטנה מתוחמת בקירות בוץ נמוכים.

הגענו לכפר Làng Đốc בו נלון בשני הלילות הבאים. טה המדריך שלנו הוא סוג של יזם, אומץ על ידי זוג הורים מהכפר ששתי בנותיו הצטרפו לחתנים במקומות אחרים והם נותרו לבד. טה שהגיע אליהם לפני יותר מעשור אומץ על ידם בשמחה. ההורים המאמצים גרים במבנה מבמבוק על שתי קומות נתנו לו חלקת אדמה בסמוך להם ובתמורה הוא מסייע להם להתקיים כלכלית, שם הקים שתי יחידות של הום סטיי לאירוח תיירים ומבקרים, ובמקביל הוא בונה כעת עוד שלוש יחידות נוספות עם מטבח וסוכת אוכל.

ההורים המאמצים קיבלו אותנו עם "וולקאם דרינק" תה קר. בבית המשפחה המאמצת. קומה ראשונה פתוחה, זוהי הקומה התפעולית, מטבח ומדורה, החיות והאחסנה. למעלה חדר השינה שהוא חלל אחד גדול שהתברר לי שאני אשן בו את הלילה ואחלק את אותו חלל עם עוד שני גברים, עם בעלי היקר ועם הנהג. זה בגלל שהיחידות של ההום סטיי היו טפוסות בלילה הראשון.

כיסוי הגג הוא מכפות תמרים יבשות, והחלונות – אין חלונות, תריסים גסים סוגרים על הפתחים. המזרון שהיה מונח על הרצפה לא רמז לי שדווקא הלילה אשן מצוין עם אוויר צח. החסרון המשמעותי היה שהשרותים והמקלחת נמצאים בחצר, וצריך לעבור בחושך מכשול של מדרגות שנבנו לא על פי התקן. עברנו את זה בשלום...

עם בוקר התעוררנו כשריח העשן של המדורה שהודלקה בקומה התחתונה מטפס לאזור שבו ישנו.

התארגנו ליציאה לדרך. מאחר והיום הוא יום א', שוב מצאנו את עצמנו בשוק. השווקים בהחלט מלמדים על אורחות החיים של המבקרים בהם. מהשוק יצאנו לטרק.

הדרך מתחילה בטיפוס על שביל עיזים תלול אל ההר בתוך ג'ונגל סבוך של שרכים, עצי במבוק ומיני ירוקים אחרים. הכל יפה כל כך. ומידי פעם נפתחים חלונות של נוף ובו שדות האורז האינסופיות.

בחלק מהשבילים חולפים על פנינו נשות הכפרים עם סלים ענקים על גבן וגם אופנועים עם אנשים בכל הגילאים. האופנועים החליפו את הסוסים והחמורים והם בהמת המשא המודרנית. הם מעבירים על האופנועים את כל הסחורות כולל גזעי במבוק באורך של כארבעה מטר.

הימים הם ימים של הכנת השדות ואפשר לראות עשייה מרובה סביב העיניין. בכל קצה טרסה יש חממה קטנה ובה "בייבי רייס" נבטי האורז שמוכנים לשתילה הידנית בשדה. עיבוד האדמה עם בופלו או מי שיש לו כסף יכול להרשות לעצמו מין קולטיבטור מוטורי שמנוהג ידנית ומכשיר את הקרקע (את הבוץ) לשתילת האורז אחד אחד.

בשולי הטרסות פגשנו ציידים שתופסים מין שלשולים ענקיים – צלופחים שכאלו ואוספים אותם בידיים לתוך סלסלה מקש הצמודה לחגורה, מעדן מבוקש.

בכל מפגש עם האנשים ההולכים בשבילים ועוברים מכפר לכפר, מתפתח שיח קטן, בעיקר של הלו, ושין צ'או, שזוהי ברכת השלום. הילדים המצטופפים בחלונות שמחים לראות אורחים בכפר ושמחים לקראתנו. הבלונים שהבאנו איתנו מוסיפים גם שמחה וצבע לפריים.

יום של כ20 ק"מ הסתיים כשחזרנו אל הכפר של טה. Làng Đốc

puluongholiday.wordpress.com