הויאן

אנחנו מגיעים להויאן בעיצומו של חג הטט. ראש השנה הסיני. העיר הויאן לובשת חג. את הטיסה עשינו עם ויאטנמים רבים שלבשו בגדי חג ובידם מתנות לרוב וטסו למשפחות הגרעין שלהם.

התמקמנו במלון השוכן בעיר העתיקה Little Hoian, על אחת מגדות נהר הט'ו בון (Thu Bon), לחופה המזרחי של וייטנאם.

בהוי אן רובע עתיק ובו בתים ישנים, ששימרו את אופים וצבעם הצהוב. מה שמאפיין את העיר, אלו הם הפנסים הסיניים (לנטן) התלויים בכל מקום. מדהים מה שקצת צבע ואור עושים. בזכות הפנסים יש משהו ממש קסום בעיר כשהשמש שוקעת וכל הפנסים נדלקים ברחובות.

שוטטות בערים כאלו היא קסומה בעיני. פשוט ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך חזרה. אבל כדי לחוות את האנשים ועיסוקיהם החלטנו ללכת לסדנא לבניית פנסים סיניים – כאלו התלויים בכל רחבי העיר. מי שעשתה לנו את הסדנה היא "ליידי לנטן" לנטן הוא השם הרשמי של המנורות הללו. ראשית הסדנא החלה בתקלה טכנית קלה. סביב השולחן העגול, העשוי רשת מבמבוק, הונחו כסאות קטנים ונמוכים. אלו הכסאות שעליהם במקרה הטוב, עושים הכל. אם אין כסא קיימת אופציית הכריעה והיא באה לידי ביטוי בכל מקום, בשדה, במסעדות, ברחוב...

לאחר שהבהרתי שאם אשב על כסא כזה במשך כל שעות הסדנא, אאלץ לגשת מיד למסז' ליישור הגב... אצל השכנה ממול, בעלה של ליידי לנטן רץ והביא לנו שני כסאות קונבנציונליים (כמעט).

במבוקים (של עפיפונים), פיסות משי צבעוניות, גדילים ומתלה הפכו תוך כמה שעות לפנסים קסומים. נהננו כמו ילדים בשעת יצירה.

יום אחר הוקדש ללימוד סודות המטבח הויאטנמי.עם בוקר הגיעה אלינו הון. קטנטונת ונמרצת ומלאה בטמפרמנט עם חוש הומור. יזמית של ממש. הקורס נפתח בביקור בשוק ובבחירת מוצרים לארוחה. דגשים על מה טרי, איך בוחרים ירק ופרי, כזה או אחר. בשרים מסוגים שונים וגם מוצרים לצמחונים.

המשך הקורס היה מפגש עם דייגים. עברנו לסירות עשויות במבוק. עגולות כמו סלסלה עגולה. לא האמנתי שאשוט בגיגית הזו, ועוד אהיה שותפה לדיג ולציד סרטנים.

כשכל המוצרים בידנו, פנינו לביתה של הון. כל המשפחה המתינה לנו. הבעל, הוריו והאחים. במטבח המסודר מאוד, קבלנו כיריים וכל אחד בישל בשלבים את הארוחה. וכך במשך כמה שעות טובות, בשלנו ובכל פעם שסיימנו שלב כזה או אחר התיישבנו לאכול. מה שמאוד אהבתי – בכל פעם שהסתיים שלב של הכנה, הסתערו בני המשפחה על המטבח וסידרו וניקו אותו... אני רוצה כזה צוות בבית.

יום נוסף הוקדש לטיול אופניים. את האופניים העלינו על מעבורת שלקחה אותנו לאחד הכפרים הסמוכים מעבר לנהר. רכיבה של כ14 ק"מ בנחת, בתוך הכפרים. עצרנו לראות את הנשים שאורגות מחצלות, אנשים שעושים את יין האורז – שם השקתה "לולה" – המדריכה המקומית שלנו את הקבוצה, לא פלא שאחר כך כולם נסעו בזיג זג... השיא היה כשהיא מזגה לאמיצים יין אורז שנמזג מתוך כלי ששכב בו כבר כמה חודשים נחש ענק קצוץ ראש.

יום נוסף הוקדש לנסיעה מחוץ לעיר.  לאתר שנקרא "בא נא הילס". מתחם שאליו מגיעים ברכבל שנוסע כחצי שעה. נוסע גבוה ורחוק. מעל ג'ונגל סבוך. כשמגיעים למעלה ההר נגלה מראה מדהים. שתי ידיים שנראות כאילו נחצבו בסלע ענק מזדקרות מעלה ועליהן נשען גשר מוזהב שעליו פוסעים אנשים רבים. הידיים הגדולות מגמדות מאוד את האנשים. הקונספט מאחורי המבנה הוא שהידיים הן ידי האלים והן המוליכות את האדם למעשיו... נו טוב, קצת מגלומני לעשות קונסטרוקציה כזו מנקודת מבט אלוהית. האתר ברובו נתון לאיזו השראה צרפתית, נמצא על ההר איזה מבנה מתקופת הצרפתים. באתר מושמעים שנסונים בצרפתית וגן גדול שנראה קצת כמו גני ורסאי מעטר פסל בודהה גדול. שעטנז מוזר של מין שאינו במינו. קרון "פוניקולר" מוליך לעוד נקודה שממנה עולים עוד כעשרים דקות למעין דיסני לנד. האתר הוא תיירותי מאוד והמוני ויאטנמים וסינים עם משפחותיהם כבשו את האתר.

הויאן נחשבת לעיר התופרים והיא ידועה במתפרות הרבות המפוזרות בעיר. לא יכולתי שלא להשתלב בסצנה. הבאתי לתופרות החביבות TWO LADIES (היחידות שעבדו בחגג הטט) חולצה שידעה ימים טובים יותר, אבל אני ממש אוהבת אותה. בחרנו בד, ובקשנו שיכפול של החולצה. הבנות עשו לי ממש קופי ופייסט ושיכפלו לי את החולצה פעמיים, בשני בדים שונים. אז קניתי שתי חולצות וחוויה בלתי רגילה. מסתבר שהן דור שלישי שעוסק בתחום. זהוי משפחה שהסבים וההורים תופרים והבנות לוקחות מידות ומשווקות את הפוטנציאל. זה היה ממש כיף ומשעשע.

נפרדנו מהויאן בצער.