הזמנו מקום באוטובוס לעיירה קאן טה – שם קבענו עם רובי שתיקח אותנו
ליום סיבוב בסירתה הקטנה. הגענו למעין תחנה מרכזית עם ערב. התקבלנו לאוטובוס
בנזיפה וכעס גדול של הנהג... לא ידענו שאנחנו על אוטובוס שינה – סליפר – ועלינו לחלוץ
נעליים. מידות המיטות והמעברים מותאמים לויאטנמים... כך שמצאתי את עצמי ארוזה על
הצד ומחכה שיחלפו ארבעת שעות הנסיעה... הגענו למלון קטן בכדי להניח את הראש לארבע
שעות ולהמשיך הלאה.
רובי, לקחה אותנו בחמש בבוקר בסירתה הקטנה אל השוק הצף. ראינו את אנשים
שמגיעים מהכפרים באזור עם היבול שקטפו או קנו. המפגש בין הסירות, העברת הסחורות
מספינה לספינה והשמש שזורחת ברוגע מעל כל אלו – מראה נפלא. שתינו קפה שנמכר על ידי
רוכלת בסירה קטנה עם ערכת קפה. בקרנו במפעל להכנת נודלס, בעסק משפחתי להכנת שוקולד
ובבית פרטי שבו הכינו לכבודנו ארוחת צהריים. כעת המשימה לחזור אל סייגון היתה
מאתגרת. אנחנו בשלהי חג הטט, אנשים חוזרים לבתיהם. הרבה אנשים.
מצאנו את עצמנו ממתינים עם המונים לאוטובוס. האוטובוס יצא באחור של
ארבע חמש שעות... כמה צעירים הציעו לנו אופציה אחרת... לא סליפר אלא אוטובוס פשוט.
מאחר ונראה היה שזה פתרון יותר זריז הלכנו על האופציה הזו. מה שלא ידענו זה שאנחנו
נקלענו ללוקאל באס. הנהג היה נראה לנו מוזר, האוטובוס נראה לנו במצב ירוד... והמקום
שנותר עבורנו היה בספסל האחורי. לא...זה ממש לא היה של המגניבים... זה היה סיוט של
ממש – הרגשנו כל תלולית או בור בדרך – והיו כאלו הרבה. כעבור כחמש שעות הגענו
לסייגון.
עוזבים את ויאטנם
No comments:
Post a Comment