סייגון – הו צ'י מין סיטי

בכל הטיול, בכל מפגש עם אנשים, תמיד עלה נושא המלחמה. הויאטנמים צרובי זכרון האימים של מלחמת האחים הקשה שפקדה אותם ורבים מהם חוו אותה על בשרם כאשר מישהו מבני משפחתם היה בתוך הקלחת הזו. שמענו סיפור של בחורה שאביה נפצע קשה בימי המלחמה ומי שהציל אותו היה רופא אמריקאי שלא זז ממטתו ורצה לקחת אותו לארה"ב בתוך המלחמה כדי להבטיח לו טיפול טוב. היא אהבה את האמריקאים. פגשנו בחורה שאביה נהרג במלחמה ובזכות זאת היא ומשפחתה קבלו פיסת אדמה... ועוד כהנה וכהנה סיפורים כאשר המאפיין הוא שלצעירים אין טינה כלפי האמריקאים. פניהם לעתיד ומה שהיה בעבר חלף. הסלוגן" נסלח אך לא נשכח" עובד גם כאן.

ובכדי ללמוד מעט על המלחמה בויאטנם מבעד לעיניים מלוכסנות, יש ללכת למקומות שבעיקר הכרנו דרך סרטים. בפעמים רבות ראינו "פריימים" כאילו נלקחו מסרט כזה או אחר. הרבה מאוד מסתובבים עם מדים אמריקאים – משהו שמראה כוח. הרבה אופנוענים חובשים קסדות בצבע ירוק כשרשת הסוואה עוטפת את הקסדה.

לפני כמה שנים ראינו מחזמר בלונדון, מיס סייגון. משהו שנחרט מאוד חזק בזכרוני. סרטי מלחמה כמו צייד הצבאים ובוקר טוב ויאטנם... ועוד. רק כשנמצאים כאן אפשר להבין את הרקע. להבין לאיזו ביצה נכנסו האמריקאים ולהציב סימן שאלה גדול איך ולמה הם נכנסו... כמו כן עולה שאלה איך בני עם אחד נלחמו זה בזה במלחמת אחים מדממת והרגו ופצעו מיליונים.

מוזיאון המלחמה מציג תמונה לא מאוזנת מנקודת המבט של ויאטנם. המראות קשים לעיכול. כלי המלחמה, שיטות העינויים, התמונות - חושפות מראות קשים ומשקפות את העובדה שזו היתה מלחמה קשה ומדממת ולחלוטין מיותרת.

מופע טאדאר

בבית האופרה של סייגון הלכנו שוב לראות מופע של ריקודים ואקרובטיקה. מאוד דומה למה שכבר ראינו בהאנוי, עם אופי קצת אחר. היה קשה להתרכז ברקדנים משום שיבנו קרוב לבימת המופע (במקום טוב) והאוויר הקר שהוזרם לבמה כדי שהרקדנים שרקדו לא יזיעו – הקפיא אותנו.

הריקודים נעשו בליווי מוזיקה חיה והעזרים היו קנים גדולים של במבוקים, סלסלות קלועות של במבוק ועוד כל מיני חפצים שמשמשים את הויאטנמים בחיי היומיום.

קו צ'י טאנל

מערכת סבוכה של מחילות תת קרקעיות באורך של כ-250 ק"מ ששימשו את הויאטקונג בתקופת המלחמה. זו מערכת שהיוותה חלק קטן ממסלול ארוך שהויאטקונג פרץ במעבה הג'ונגלים במטרה להעביר חיילים ואספקה מהצפון לדרום.

היום האזור מהווה חלק מתיירות המלחמה ואלפי אנשים מגיעים לראות את החיים מתחת לאדמה. התנסות קצרצרה (דגש על קצרצרה) שלי ומראה האנשים נכנסים ויוצאים מאיזה פתח קטנטן אחרי מאה מטר ויותר... הותירה אותי עם קוצר נשימה.

בסייגון בקרנו בארמון האיחוד, המקום בו נשיא הדרום חתם על הסכמי הפסקת המלחמה ואיחוד ויאטנם. היכל עם חדרים גדולים ורבים – סוג של ארמון מודרני עם חללים מיותרים. מה שהותיר בי רושם גדול הוא המרתף/מקלט תת קרקעי. רשת של חדרי מלחמה ופרוזדורים שמתוכה נערכה המלחמה. מפות מנויילנות, מכשירי קשר ישנים ועוד כל מיני סממני מלחמה שנותרו בארמון.

בויאטנם הרחובות עמוסים באופנועים – מדיניות המס של הממשל מובילה לכך שהמכוניות יקרות מאוד ולכן אנשים קונים אופנועים ככלי הרכב העיקרי. על האופנועים אפשר להוביל הכל מחמישה בני משפחה עד ציוד לבנייה וסחורות לרוב.

מציאות זו הופכת את חציית הכבישים למשימה בלתי אפשרית. מעצה שקיבלנו ממקומי פשוט יש לעצום עיניים ולהתחיל לחצות. אסור לעצור או לפסוע אחרונית.

מה שהפתיע אותי הוא שבכל כניסה לבית חולצים הויאטנמים את נעליהם... אבל כלאחר כבוד מכניסים את האופנועים לסלון הבית. וכך הריהוט בסלון הוא פגודה קטנה עם אפר של אבותיהם בתוך כלי. ערסל הקשור בין שני קירות החדר ואופנוע. הארוחות מתנהלות בישיבה על הרצפה. בתי הויאטנמיים בנויים באדריכלות הנקראת אדריכלות צינור. בית צר מאוד וארוך. ובחלק הארוך אין אף חלון. ההסבר לכך הוא שבתום המלחמה אנשים שעבדו עם השלטונות קבלו פיסת אדמה. בכדי לאפשר לילדיהם לגור בסמיכות הם פרסו את החלקה וכל אחד קיבל פיסה ארוכה וצרה.

עיקר החיים נעשה מחוץ לבית. המטבחים, הארוחות, גם המנוחה... ניתן לראות ויאטנמים רבים שוכבים להנאתם בתוך ערסלים.