רכבת לילה לסאפה.

את הלילה עשינו ברכבת לילה לסאפה. את הכרטיסים לרכבת הזמנו מבעוד מועד מהארץ. בכל תא שגודלו כשני מטר וקצת על שני מטר חולקים בדרך כלל ארבעה אנשים. אנחנו קנינו את ארבעת המקומות. לא ברור לי איך נכנסים ארבעה...אולי אם אתה ויאטנמי קטן וצפוף זה אפשרי.

התחושה בתא היא כמו של צינוק, לא הועיל השטיח האדום שנפרש למרגלותינו  בעלייה לקרון. נסיעה של כ-8 שעות... את חלקן נמנמתי ואת השאר העברתי בדמיון מודרך – שאני כבר בסאפה. אבל מנסיון של מטיילת ותיקה ומיומנת אני יודעת ש"כל סיוט בהווה – יהפוך לחוויה בעתיד"

וכשכבר נרדמתי העיר אותי צלצול של פעמון יד. איזשהי ויאטנמית קטנה דאגה להעיר את כולם בכדי שיאספו את החפצים וירדו מהרכבת, וגם למכור לנו כל מיני...

בתחנה בעיירה lao Cai חיכתה לנו "מאמה" סו לין. ויאטנמית קטנטונת שגובהה כחצי מגובהי. עם מטפחת משובצת לראשה, חולצה, חצאית וחותלות, ברקמות שונות ודוגמאות שונות שאינן מתאימות זו לזו, אבל עושות שמח בעיניים. היא המתינה עם עוד כמה "מאמות" שתקחנה את המטיילים לכפרים שלהן.

היא תהיה ה"מאמא" שלנו ותוביל אותנו באזור סאפה.

היעד הראשון היה השוק ב"Bac Ha Market" השוק של יום ראשון.

ההתחלה נראית מלבבת, המני אדם צבעוניים וססגונים, דוכנים של ירקות ומיני שורשים ועלים בהמון צורות וצבעים. רוכלות עם בגדים צבעונייים בהגזמה. אבל השיא מבחינתי היה החיות... החיות שמוגשות לאוכלים בסירי ענק... כמו מעורב ויאטנמי... היו שם בסיר נציגים מכל בעלי החיים: סוס, חזיר, בקר ועוף, זוחלים למיניהם, כולם סוחים יחדיו במים עכורים. והמוני אנשים אוכלים בתאווה לצד אורז בצורות שונות.

ממש בסמוך לסירים המתבשלים מצויות החיות במצב צבירה של הלפניי, כאשר הן עדיין נושמות ובועטות ועתידם הקרוב ברור למדי.

ברווזים, תרנגולות (ניתן "לעכל") אבל כלבים, חזירים, סוסים ותאואים למאכל...זה כבר גרם לי לאי נוחות ממשית בבטן.

משסיימנו, קפצנו לראות את נקודת הגבול עם סין והמשכנו לסאפה שיושבת גבוה מאוד על ההר, וכעת ממש קר ומעורפל, מה שמקלקל לנו את התוכנית של הטרק לכפר של המאמא סו לין...

הגענו ל Heart Of Sapa Hotel מלון בוטיק בסאפה. בעלת הבית מאוד ידידותית למשתמש וקואפרטיבית, כיוונה אותנו מה כדאי לעשות בזמננו הפנוי. הופתעתי לראות שבמלון הזה אין מעלית... והחדר שלנו בקומה רביעית, אבל אין ספק שבסופו של יום, אם אחשוב שזה ספורט, זה יעשה לנו רק טוב.

את הבוקר הערפילי החלטנו שנעביר בטיול קטן באזור והלכנו לכפר שנקרא קט קט. כפר קטן שכולו במדרונות ההר. ובדרך - המון במבוקים עבים וגדולים, יער של במבוקים.

בקט קט הבינו שתיירים זה ענף... ולא של במבוק ולכן כל כניסה לכפר דורשת תשלום. במהלך השיטוט בכפר יש מוצגים כמו גלגל מים, שמרים מים מהנהר אל שדות האורז, מתקנים מבמבוקים ועוד, לאורך הדרך פזורים דוכנים עם מוצרי צריכה בסיסיים שמרביתם עלים שונים ופיסות בשר במצבי צבירה שונים... מיובשים, פרוסים, מבושלים ועוד. פגשנו ויאטנמי חביב שהציע לנו תה משובח. מדבר אנגלית מצוינת. מסתבר שהוא עבד בירושלים חצי שנה כמתרגם של הפועלים הויאטנמים שבאים לישראל. ישבנו איתו שעה קלה ולמדנו קצת על אורחות החיים.

את היום הזה שהיה מעורפל ולח עשינו לבדנו בשינוי מהתכנית המקורית בה היינו אמורים לצאת עם מאמא סו לין לטרק לעבר הכפר שלה וללון ב"הום סטיי" (בביתה).