האנוי - מפגש ראשון בויאטנם

האנוי

עם ערב נחתנו בהנוי. הצעד הראשון הוא החלפת כסף. תוך שניות הפכנו למיליונרים ואני איבדתי את היכולת לחשב כמה עולה משהו. אין מטבעות והכל פה במיליונים.

השלב הבא להגיע הישר למלון. משעורי הבית שעשינו מבעוד מועד הבנו שהדרך היעילה והזולה ביותר להתנייע בתוך הערים בויאטנם היא להזמין הסעה באפליקצית גראב, וכך עשינו. תוך דקות הגיע ויאטנמי קטן וחביב ולקח אותנו אל המלוןMK Premier Boutique Hotel   שנמצא בעיר העתיקה, בלב הפועם של העיר העסוקה הזאת, קרוב למקומות החשובים. התארגנות קצרה במלון ומצאנו עצמנו ברחוב.

שום דבר, גם לא תאורים מפורטים, לא מעבירים את החוויה של המוני אופנוענים שועטים לכל עבר. בכדי לעבור את הכביש לא נותר אלא ל"עצום עיניים" ובאופן מתמיה, פשוט לחצות את הכביש... זה עובד. במלון קיבלנו תדריך שאם קיבלת החלטה לחצות את הכביש אז תעשה את זה ללא חרטות, אסור לחזור אחורה, כי אז זה מבלבל את האינסטינקט של האופנוען/נית, וזה יכול להגמר לא טוב.

המוני רוכלות עם כובעי חרוט ואופניים, מסתובבות כשכל מרכולתן על האופניים. מסתבר שאפשר להעמיס הכל על הדו-אופן לסוגיו... עצים, סחורות... הכל – ולהעמידו על הרגלית הקטנה... וכדרך פלא זה תמיד נשאר לעמוד יציב.

החיים בהאנוי מתרחשים ברחוב. מחוץ לחנויות ולבתים רואים אנשים בכל הגילאים יושבים בצפיפות ליד שולחנות נמוכים על שרפרפים קטנטנים מפלסטיק ואוכלים להנהתם. לידם, ברכינת עכוז, הזוית השכיחה במקומות אלו, ממוקמת לה שוטפת הכלים עם כערת פלסטיק או מתכת גדולה מלאה במים עכורים ומכשירה את כלי האוכל למחזורים הבאים. בצד האירוע תנור על עצים או גז עם ארובת קצרת קנה עליו מתבשל כל מה שבתפריט.

אז גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה. האוכל נראה כאילו נשמטו איטריות אורז ארוכות לתוך קערה שלא מכבר עברה בה כביסה. יש גם כמה עב"מים צפים בדבר הזה שנקרא "פו" – בשר לסוגיו השונים.

זה הרגע בו נזכרתי בביקור שלי במרפאת המטיילים לפני כחודש. נזכרתי בפרצוף החמוץ שעשיתי כשהרופא רשם שעלי לקבל 6 זריקות. בהם צהבת, טיפוס הבטן, דלקת מוח יפנית... אני בטוחה שהרופא הזה לא ביקר פה... הוא היה מוסיף לי עוד כמה מסדרת ה"חיידקת ויאטנמית"...התנאים הסניטריים לא משהו...

עם בוקר המחרת קבענו עם בחורה מארגון שHFTG –Hanoi Free Tour Guide

זהו ארגון התנדבותי של חברה צעירים שרוצים לגלגל את האנגלית. אנחנו נפלנו על אחת מתלמדת כנראה, לא ידעה את הדרך... וכעבור כשלוש שעות מיותרות שילחנו אותה לדרכה עם תמורה נאותה על מה שלא עשתה.

ביקרנו במקדש הספרות שהוא מקבץ של מקדשים השוכן במרכז האנוי. המקדש נבנה במאה ה-11 ושימש במקור כמרכז למידה המוקדש לתורתו של הוגה הדעות הסיני קונפיציוס. המקום שימש כאוניברסיטה הראשונה בוייטנאם. במהלך אלף השנים שחלפו מאז הקמתו נוספו למקדש מבנים רבים נוספים. אלו הן חמש חצרות שעוברים בשערי אבן עם פסלי סמלים של דגים, דרקונים וצבים. פסלים גדולים של קונפוציוס וחבריו המורים נמצאים בחצר האחרונה. מין מקדש להוגה דעות.

כאן התוודענו לעובדה שהויאטנמים מאמינים בקדושתם של ארבעה בעלי חיים: הדרקון, חד קרן, צב ועוף החול (הפניקס). הדרקון וחד הקרן, משום שסיעו בהגנה על המולדת לפני 1,010 שנים כשנוסדה המדינה. הצב, על שום אריכות ימיו, והפניקס על שום יופיו. שלושה מהם מהאגדות: עוף החול, שצורת זנבו מעטרת את הכרכובים של כל פגודה. דרקון, שנמצא בכל עיטור אפשרי. חד קרן, שלא פגשתי עדיין בשום מקום. היחיד מבין הארבעה שקיים במציאות (לא באגדות) הוא הצב. בדרך כלל בכל הפגודות שביקרנו בהן הצב מופיע כבסיס בתחתית רגליה של עוף החול, היא עומדת עליו. 

הויאטנמים מעידים על עצמם כחילוניים. למרות שמידי פעם ניתן לראות טקסים במין קוקטייל אמונות של בודהיזם עם השפעות סיניות, קונפוציזם ו... קומוניזם – זה האחרון ככל הנראה מחק את סממני הדת.

אפרופו קומוניזם – בכל פינה ניתן לראות את דגל ויאטנם האדום הבוהק עם הכוכב בעל חמש הצלעות, ולרוב לצידו יופיע הסמל של המגל והפטיש, סמל הקומוניזם. שני כלים אלה מסמלים את הפרולטריון (מעמד הפועלים) התעשייתי, ואת המעמד של פשוטי העם החקלאים (הצמיתים). נראה שהיום ויאטנם מאוד מתרחקת מקווי הקומוניזם, היא הרבה יותר מושפעת מהקפיטלזם של המערב. השריד האחרון שנשאר זו המפלגה הקומוניסטית השלטת במדינה.

לאחר מכן ביקרנו במוזיאון הכלא. מתחם הכלא שנבנה על ידי הצרפתים במטרה לכלא ולדכא כל נסיון של התנגדות למשטר הקולוניליסטי.

כדי ליצור הזדהות אצל המבקרים עשו הויאטנמים תצוגה של חדרים גדולים עם פסלים שעוצבו בצורה מדהימה של אנשים היושבים אזוקים ברגליהם בצפיפות ובצורה שלא ניתן להשאר אדיש למראה. בכל פעם שאני מבקרת במקומות הללו אני המומה עד כמה הרוע האנושי יכול להגיע רחוק.

במחלמת ויאטנם שימש הכלא את צבא הצפון לאסור את השבויים האמריקאים. זה מסופר, מן הסתם, עם דגש גדול על החמלה והתנאים ה"מצויינים" שהעניקו הויאטנמים לאמריקאים.

סיימנו את היום שוב על שרפרפים קטנים, במסעדת רחוב, והתפללנו לאלוהי הבטן שיוציא אותנו בשלום מהחוויה.