"מאמא" סו לין וסאפה

למחרת בבוקר התייצבה סו לין בלובי הקטן שבמלון. ראשה עטוף במטפחת המשובצת, לבושה בחצאית קטיפה שחורה, חותלות שחורות - כיאה לבת המונג השחור - ומגפי גומי סגולים. בידה מטריה ענקית.

לבושים היטב, אני, מצויידת במקלות הליכה יצאנו לדרך, מפלסים את דרכנו בערפל הכבד. בדרך נתקלנו בפועלים חובשי קסדות ירוקות ושטוחות שביצעו עבודות בכביש. הם הזכירו לנו את הסצנות מתוך סרטי המלחמה בתוך הערפל הכבד שמתוכו צצות דמויות בקסדות.

לאחר כקילומטר ירדנו מהדרך המרכזית והתחלנו ללכת בשביל עפר בירידה חזקה. הדרך בוצית וחלקה מאוד. כשראינו שהאתגר הופך מחוויתי למסוכן, שאלנו את סו לין אם יש אופציות נוספות. התברר שיש, וכך חזרנו על עקבותינו והלכנו בדרך בוצית, חלקלקה אבל בירידה מתונה יותר. הערפל הקשה לראות את הנופים אבל איפשר זמן שיחה עם סו לין.

סו לין היא בת שבט המונג השחור – שנקרא כך בשל הבגדים שבנות השבט לובשות שצבועים בצבעי האינדיגו – היא בחורה מאוד יוצאת דופן בשבטה, היא פרשה מהאיגוד שנקרא סאפה סיסטר, איגוד שכולל בנות שעושות הדרכה בטרקים ומובילות תיירים לכפרים שלהן. סו לין הבינה שגוזרים עליה קופון והחליטה להיות עצמאית. חברים מכל העולם עוזרים לה, בבניית האתר, הקמת דף פייסבוק ועוד. סו לין למדה לקרוא ולכתוב רק השנה, אבל היא מתקשרת היטב באנגלית. בשיחה איתה התבררו לנו אורחות החיים, ההתלבטויות ומסורות מעניינות.

לדוגמא כשבחור פוגש בחורה שנראית לו, וזה קורא בעיקר בשוק יום א בבאק הא, הוא ממשיך להפגש איתה מידי יום א. וכאשר הוא רוצה להנשא לה, הוא חוטף אותה לביתו והיא נשארת בביתו למשך ארבעה ימים. ההורים שלה אינם רשאים ליצור איתה קשר. בני משפחת הבחור בוחנים אותה ובודקים שהיא אכן ראויה לבנם. אבל זכות הסרוב שמורה לנערה. אם היא אינה רוצה את הבחור היא רשאית אחרי ארבעה ימים לקום וללכת.

סיפור נוסף הוא – בני המונג, כמו מרבית הויאטנמים הם חסרי דת. אבל, יש להם שמאנים שעוזרים להם להתגבר על מחלות וקשיים. אנחנו נמצאים בויאטנם לפני חג הטט- ראש השנה הויאטנמי. ולפני שהשנה החדשה מתחילה נהוג להזמין את השמאן, זקן השבט (בעיקר בבתים בהם היתה בעיה). השמאן מבקר בבית ומשוחח עם בני המשפחה, ובהנחייתו עושים מספר פעולות כדי למגר את הרוחות הרעות. בבית שעבר טיפול כזה, ינעץ עלה גדול ירוק (של בננה או שיח ירוק אחר) בכניסה לבית וזהו סימן שאורחים מזדמנית אינם רשאים להכנס לבית עד לחג הטט.

במשך ההליכה התברר לנו שבבית של סו לין אין חימום...מה שהעמיד בספק את רצוני ללון במצב של קיפאון...אפס מעלות. ועוד עובדה חשובה שהתבררה לנו, היתה שבנה שבר את היד, שכר פתוח, נותח ואושפז בבית חולים. הבנו שטובת הילד קודמת לחוויה שלנו, והודענו לסו לין שהיא תקח אותנו עד לכפר שלה ונחזור עם מונית למלון בסאפה, וכך היה.

לסיכום, הלכנו כ-13 ק"מ בין הכפרים בהרים. ראינו את אורחות החיים וזו היתה תזכורת מצוינת לכמה עובדות: לא צריך הרבה כדי להיות שמחים, כמה טוב בבית, רוב האנשים בעולם חיים בתנאים לא פשוטים...ועוד כמה תובנות שישכחו ברגע שנעלה על הטיסה לישראל.

את הזמן שנותר בסאפה, מפלסים דרכנו בערפל כבד. ביקרנו במסעדה מצוינת ‪Moment Romantic Restaurant במסעדה הגישו לנו אל השולחן, ביום הקר הזה, גיגית ממתכת על פלטה מחממת, וסביבה עוד צלחות עם המון ירקות. מסתבר ש"הוט פוט" זה בישול תוך כדי הארוחה, ומידי פעם משליכים את הירקות פנימה וכמובן את הנודלס ואוכלים אט אט את המרק המבעבע. קונספט נחמד.

ביקור נוסף שעשינו היה בשוק המקומי. שם נגלו לעינינו המוני אופנועים ועליהם עצים, האשוח של הויאטנמים מקבל טוויסט...זהו ענף גדול של עץ האפרסק שעל ענפיו ניצנים זעירים שיפרחו בבוא העת – בחג הטט, בסלון ביתם של הויאטנמים. כל משפחה מציבה את העץ ועליו יתלו מתנות וברכות קטנות. כמו כן המוני רוכלות עם כובעים חרוטים שמציעות למכירה עלים מסוגים שונים שאצלנו במקרה הטוב היו מונחים לאחר כבוד בנקודת איסוף גזם. השיא הקשה לצפייה היה באזור הבשרים שאליו לא נכנסנו, אבל ממבט רחוק יכולנו לראות כלב שחוט ליד נתחי הבשר של הבקר והחזיר...מראה קשה.

טרנזיט לקח אותנו חזרה להאנוי – נסיעה של כחמש שעות.