הדרך מפו לונג לנין בין

את הבוקר פתחנו בנסיעה איטית וסקרנית לכל מה שניתן לראות בתוך הכפרים. ובאמת שמעולם לא נתתי דעתי – כשקערת האורז מונחת לפני – מה הוא גלגולו של גרגיר אורז.

בדיוק כמו שלא חשבתי מה הדרך שעושה גרגיר הסוכר שממתיק לי את התה. כשראינו אדי עשן וריח קרמל באוויר הבנו שהגענו לאזור שבו כותשים את קני הסוכר וסוחטים אותם למיכל שמתחת לאדמה. הנוזל החום והמתוק יעבור למיכלי ענק רותחים, שמוסקים על ידי השלף שנותר מהסחיטה. לאחר בישול של 7-8 שעות יוצקים את הנוזל הסמיך למסננת מבד סמרטוטי שהיה בעברו משהו אחר – ולבסוף אורזים את הנוזל הסמיך והצמיגי בשקים. את זה ישלחו למפעל הסמוך שיצור את תהליך ההתגבשות והגרגור.

עוד דבר יפה שנגלה לעינינו הוא מטע של עצי הגומי. עצים רזים וזקופים שמרחוק נראים כמו מטע פשוט לא מרמזים על התופעה המדהימה. בתחתית כל עץ קשורה קערת קוקוס. מעל הקערה ננעץ קנה של במבוק כאילו היה משפך. וכך בכל שנה פוצעים את העץ וגורמים לו "לבכות" וכך השרף נאסף באלפי קערות הקוקוס, נאסף ונשלח למפעל הממשלתי שבאזור להמשך עיבוד הגומי.

יכולנו להוריד מין הצלוחיות פיסות גומי שנותרו והרחנו ריח עז של גמי, בדומה לצמיגים חדשים... וכן, זה אמיתי, כך מתחיל כל צמיג חדש ועוד המון מוצרים שאת דרכם מתחילים מ"דמעה" של עץ.

את הדרך מלווים שדות האורז ומאחר שירדנו מההרים וכאן מזג האוויר יותר חמים, החלו בהליך השתילה של נבטי האורז. בתוך הבוץ עומדים – יותר נכון לומר עומדות – נשים ושותלות בקווים ישרים ובאופן מסודר להפליא את נבטי האורז. זה מה שנקרא "גידולי זווית..."

אם לעיתים שואלים אותי :"נו עובדת קשה?" מהיום אני יודעת את התשובה...